התמכרויות

בתוך המרקם הדק הזה שבו אנו חיים נראה שזהו נס מתמשך שלא כולנו הפכנו מטופלים בהתמכרויות קשות בעודנו מפלסים דרך במבוך היום יומי.
ההתמודדות האין סופית אל מול סלע המציאות הקשה, המתח וההדחקה במפגשי תקשורת עם האחר, הלחץ הנורא שבשימור הפרסונה החברתית והנורא מכל, הניתוק הכואב מן האמת הפנימית – זו שנחה ספונה בתוכנו. כל אלה הופכים את מסע חיינו, זה המתנהל על פני נייר האורז החברתי, לכואב ומתיש.

ואנחנו כל אימת שגובר הכאב האישי והופך בלתי נסבל פונים שוב למשככי הכאבים המוכרים שלנו, אלה המאפשרים לנו שלא לחוש במלוא עצמתו של הכאב (יהיה זה מלחץ, מתח או כאב אמוציונלי), אלה המספקים לנו את הנחמה הנחוצה כל כך. ולכל הכאבים 'הנחמה' היא אחת, צריכת מזון זמין וקל לעיכול (מזון פיזי, נוזלי או אנרגטי), כזה שמרגיע ומשכך את הכאב מהר ככל האפשר. יהיה זה אוכל זול, אלכוהול, סקס,TV, כדורי הרגעה, עבודה, הימורים ועוד.
אך ככל שאנחנו מרגיעים ומסממים את עצמנו יותר ויותר פעמים על מנת שלא לחוש בכאב, במקום לעשות 'טיפול שורש' לסיבה, מודחק זה פנימה ומתעצם וכך בהדרגה מה שנותן את הטון בתוכנו זה עוצמת הכאב המודחק, חוסר היכולת שלנו להתמודד עם כאבנו הרבים ואותם משככי כאבים ממכרים אשר דורשים את שלהם "עוד! ומאותו סוג". אבל לא רק זה, בכל פעם עלינו לצרוך מינון גבוה יותר ובזמנים קצרים יותר מ'החומר הממכר' על מנת לקבל אפקט שיהיה זהה לפעם האחרונה שהשתמשנו…
אולם בתוך כל זה עלינו לזכור שהכאב הנו הסימפטום בלבד, הוא רק מורה הכיוון למקור הבעיה ולכך שמשהו אצלנו אינו פועל כשורה. הוא רק חלק מזעקה גדולה בהרבה – זעקתה של ההוויה הפנימית.

הוויה זו שוכנת במה שיכול היה להיות מרכז הכובד הפנימי שלנו, אולם במצבה הנוכחי היא גלעין גולמי בלבד, כזה שמצפה לגאולה ומימוש. גלעין שבמידה וינבוט ויתממש יהפוך להוויה אשר קורנת יחוד אינדיווידואלי של האדם הנושא אותה.
על מנת שתצמח, תתממש ותהיה זקוקה ההוויה הפנימית שלנו להזנה הנכונה, לאקולוגיה קבועה ולכיוון ברור. בדיוק כמו זרע במעבי האדמה ולכל אלו היא זקוקה מאתנו, שרתי ההיכל.
בהזנה ובכיוון אפשר שניגע בעתיד אולם ביחס לאקולוגיה הקבועה ויצירת חלל פנימי, כזה שבתוכו תתאפשר להוויה צמיחה, הרי שרק אם ‘אנחנו’ לא נהיה – תוכל היא להיות. אם נצליח לפנות מספיק מקום לריקנות בתוכנו אזי יש סיכוי שמשהו אחר יוכל לצמוח ולהיות דרכנו, בדומה לחליל שבשל היותו ריק, חלול ומכוון יכולה המנגינה לחלוף דרכו. ואולם הקושי הגדול ביותר עבורנו ואולי הגדול ביותר שקיים, הוא הקושי להישאר ולהיות עם תחושת הריקנות הפנימית. עם ההרגשה שכלום לא קורה, שדבר בתוכנו אינו מתרחש – שום דבר, מלבד אין אחד גדול ומתמשך.
וזה קשה מאוד מכוון שכולנו רוצים להרגיש טוב. מכורים להרגשה הטובה שבאה מסיפוק, מאושר, מהתאהבות ובעצם ממה לא? הכול הולך – הכול הולך כל עוד זה נותן לנו את ההרגשה שמשהו קורה אתנו ושאנחנו חיים.
כך בין רדיפה אובססיבית אחר האושר מחד ובין כאב האכזבה מאידך הולך ותופס לו האני המדומה (האגו, האישיות שבנינו במשך השנים) את מקומה של ההוויה הפנימית ומנצח על חיינו. קובע גבולות על פי יצריו, שולט בנו דרך החושים, גורם לנו להביאו לסיפוק מתמיד (פיזי, אינטלקטואלי, אמוציונלי ורוחני) ומגביר את אחיזתו באופן כה קנאי עד לכדי הזדהות מוחלטת שלנו איתו.
כך הופכים ספורט וסקס למשחררי לחץ עיקריים ואכילת מזון זול נותנת לנו את האשליה שהכאבים האמוציונליים שלנו הולכים ומתפוגגים בעוד טלוויזיה ואלכוהול הופכים עולמות דמיוניים למציאות חלופית שאפשר 'לברוח' אליה מהמתח הנורא.
ובכל פעם שאנו מוותרים על ההקשבה האינטימית פנימה ומנתקים עצמנו מעצמת ההוויה, הולך וגובר לו קול ההמולה שבחוץ עד שהלחץ והשחיקה מכריעים אותנו ואנו קורסים לבסוף פנימה באפיסת כוחות, נותנים לגוף שלנו לשלם שוב את המחיר.

ובתוך כל הכאוס הקשה הזה אשר מתואר קודם לכן במסה, ישנם גם מספר רגעי חסד, רגעי חסד בהם אנו מצליחים להרפות ולחוות את עוצמת השקט הפנימי אשר מבורך בשלווה עמוקה שם השמיים הם הגבול. רגעים אלו מרמזים אך במעט לגבי ההתמכרות הגדולה מכל, ההתמכרות הטבעית לרוחות הטבע ולעוצמת הבריאה. סמי שיכר טבעיים אלו עשויים היו להקל עלינו בהתמודדות היום יומית, אך הם נלקחו מאיתנו 'בגרוש גן העדן', משאירים אותנו ערומים וחשופים אל מול סלע המציאות הקשה. מה שאני טוען הוא שבני האדם אמורים היו מלכתחילה להיות מכורים, אולם השאלה הגדולה היא למה?
וכך כל עוד אין אנו מוארים בחומה הקורן של ההוויה ויחד עם זה אין ביכולתנו להכיל את הריקנות המתמשכת (קרי דיאטה כואבת בכל הרמות עד לניקוי המערכת) הרי שנהיה מכורים לתחליפים זמניים שיבואו לפצות על חיבור אמיתי שאיננו.

" התמצית של הוורד משתחררת רק כאשר שיח הוורדים נגזם שוב ושוב והניצן נפתח לפריחה."

דדה – מורה סופי

יוסי אפללו

© כל הזכויות שמורות ליוסי אפללו